<h1>סמ"ג עשין סימן קס"ב</h1>
<h2>דף כז.</h2>
עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופים אותו כדאמרינן (ב"ב ח' ב' ורש"י ד"ה אמיד) רבא אכפייה לרב נתן בר(בי) אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת, אבל באדם שאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי כי אם בדבר הראוי שנאמר (ירמי' ל' כ') ופקדתי על כל לוחציו ואמר מר אפילו גבאי צדקה כדאמרינן בבבא בתרא (שם). ואין פוסקין צדקה על היתומין ואפילו לפדיון שבויים, ובפרק קמא דבבא בתרא (ח' א') משמע שאם כוונת הדיין כדי להחשיבם מותר לפסוק עליהם. בפרק הגוזל (ב"ק קי"ט א') גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט אבל לא דבר מרובה, שהמרובה חזקתו גניבה או גזל, וכמה הוא מועט שלהם הכל לפי עושר הבעלים או לפי עניותן (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ז הי"ב). פרק בני העיר במגילה (כ"ז א') תניא, מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשהם באים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנו אותה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו (רמב"ם שם הי"ד). תניא בתוספתא דהגוזל (ב"ק פי"א ה"ב), האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת או ספר תורה לבית הכנסת יתננו לבית הכנסת שהוא רגיל בו ואם היה רגיל בשני[ה]ם יתננו לשניהם, האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר (ע"פ לשון רמב"ם שם הט"ו ע"ש). בן האוכל משל אביו והעבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים (תוספתא ב"ק פי"א ה"ב).
